על חובת הדיווח בגין העברתם של כספים בעת הכניסה לישראל והיציאה ממנה

פרק ד' לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס - 2000 (להלן : " החוק") וכן תקנות איסור הלבנת הון (דרכי דיווח על כספים בעת הכניסה לישראל או היציאה ממנה), התשס"א - 2001 (להלן : " תקנות הדיווח") מתמקדים בחובת הדיווח על העברות כספים בעת הכניסה לישראל והיציאה ממנה, אשר תחולתה מיום 17.2.02, ואשר יש הרואים בה כנדבך המרכזי במלחמה בהון השחור, שהרי בלעדיה לא תתאפשר התחקות אפקטיבית אחר פעולות הנעשות מחוץ למערכת הבנקאות הלגיטימית.
 
יודגש, כי אין המדובר בהגבלה על סכומי הכסף המותרים להכנסה או הוצאה מישראל, אלא בחובת דיווח בלבד.
 
סעיף 9 לחוק מחיל חובת הדיווח באופן גורף על כל אדם הנכנס ו/או יוצא מישראל, היינו לעניין זה אין כל נפקות לשאלת היותו של אדם תושב ישראל או תושב חוץ, וכן על כל דרכי העברות הכספים - נשיאה על הגוף, דואר, משלוח אווירי/ימי וכו'. על כן, תמוה כי דווקא הגדרת ה"כספים" הינה דווקנית ומצומצמת, בהתייחסה רק למזומנים, המחאות בנקאיות ולהמחאות נוסעים, בעוד שנעדרות ממנה יתר דרכי התשלום האפשריות, למשל העברת כספים באמצעות חוזי הלוואה, אגרות חוב או חפצי ערך. בהתאם לאמור בתוספת הרביעית לחוק, סכום הכסף החייב כיום בדיווח עומד על 80,000 ₪ ומעלה, ואילו לגבי עולה חדש אשר נכנס לראשונה לישראל (על פי אשרת עולה לפי חוק השבות) עומד סכום זה על סך של 1 מיליון ₪ ויותר.
 
יובהר, כי חובת הדיווח החלה על נותני שירותים פיננסיים ושירותי מטבע הקבועה בפרקים ג' ו - ד'1 לחוק, אינה מעלה או מורידה לעניין חבות הדיווח של אדם פרטי אשר מקורה בסעיף 9 לחוק, ומכאן היווצרותו של כפל דיווח במקרים בהם משך אדם מהבנק כסף מזומן והעבירו באופן עצמאי [אלא אם כן בוצעה אותה העברה באמצעות תאגיד בנקאי - ר' סעיפים 9(ד)(1)(ג), 9(ד)(2) לחוק].
 
הגוף הממונה על יישומה של חובת הדיווח, קרי אכיפתה ויישומה בתחנות הגבול והעברת הדיווחים אל מאגר המידע של הרשות לאיסור הלבנת הון הינו אגף המכס, אשר במקרים של הפרת החובה שבסעיף 9 מוסמכים פקידיו על פי סעיף 11(א) לחוק לתפוס מיידית, קרי בלא צו של שופט, את הכספים העולים על הסכום הפטור מדיווח. יוער, כי יש הסבורים כי בעניין זה ניתן יהא לבסס הגנה של היעדר כוונה פלילית או טעות במצב משפטי (ר' סעיף 34יט לחוק העונשין), על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בתייר הנכנס לראשונה לארץ.
 
בפועל, הדיווח מתבצע באמצעות מילויו של טופס מיוחד, המופץ בכל מעברי הגבול ותחנות המכס, ומצורף כנספח למאמר זה.

נשאלת השאלה, האם עלול אדם למצוא עצמו עצור בתחנת מעבר אך משום שנתפס ברשותו לראשונה סכום כסף אשר לא דיווח על העברתו, בניגוד לסעיף 9 לחוק. לטעמנו, בהנחה כי נחשד אדם אך ורק בביצועה של עבירה זו - התשובה לכך הינה שלילית, וזאת לאור ההנמקות הבאות :

ראשית - מלשונו של סעיף 11 לחוק עולה, כי משהפר אדם חובת הדיווח הקבועה בסעיף 9, מסתכמת סמכותם של פקידי המכס בתפיסתם המיידית של הכספים העולים על הסכום הפטור מדיווח, ותו לא. לא בסעיף האמור ולא בתקנות הדיווח מופיעה סמכות מעצר כלשהי, למעט תפישתם של הכספים הלא מדווחים (וגם אז יבחן בית המשפט האם ניתן להסתפק בנסיבות העניין ב "חלופת תפיסה", בדיוק כפי שנהוג ביחס למעצרו שלאדם).

שנית - סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 מתנה סמכותו של שוטר אשר נעברה בפניו עבירה לעצור אדם ללא צו בהתקיים שני התנאים המצטברים הבאים :
 
(א) המדובר בעבירה בת מעצר, קרי עבירת עוון או פשע ולא עבירת חטא.
 
(ב) בנסיבות ביצועה של העבירה, משתכללים חזקת המסוכנות או החשש לאי הופעה להליכי חקירה ו/או לשיבוש הליכי משפט.
 
בענייננו, קובע סעיף 10 לחוק כי המפר חובת הדיווח האמורה בסעיף 9, דינו מאסר בן שישה חודשים או קנס בשיעור האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין (קנס עד 202,000 ₪ בגין ביצוע עבירה ברת עונש מאסר של למעלה משלוש שנים), או פי עשרה מהסכום שלא דווח עליו, הכל לפי הסכום הגבוה ביותר. אם כך, עבירת אי הדיווח המופיעה בחוק איסור הלבנת הון הינה עבירה מסוג עוון (אשר הוגדרה בסעיף 24 לחוק העונשין ככזו אשר עונש המאסר העומד בצידה נע בין 3 חודשים לשלוש שנים), ועל כן הינה עבירה בת מעצר.

לגבי התנאי השני (אשר בו המסוכנות היא עילת המעצר הרלוונטית ביותר לענייננו), אומנם מכירה ההלכה הפסוקה באופן עקרוני ביכולת השתכללותה של חזקת המסוכנות גם כאשר עסקינן בעבירות רכוש בלבד [בעניין זה ר' : בש"פ 5431/98 רוסלן פרנקל ואח' נ' מ"י, פ"ד נב(4) 268 ; בש"פ 11136/03 מ"י נ' איטח, פ"ד נח(5) 337 ; וכן בש"פ 11108/05 רייזין נ' מ"י(טרם פורסם)].
 
ואולם, לגישתנו, ניתן לומר באופן כללי כי נראה שהמבחנים אשר התווה בית המשפט העליון לעניין זה אינם מבססים קיומה של חזקת מסוכנות כאשר מדובר באדם אשר נחשד לראשונה אך ורקבביצועה של עבירה על סעיף 9 לחוק: בהלכות המאוזכרות לעיל נקבע, כי על המסוכנות להילמד בכל מקרה לגופו מתוך כלל נסיבות ביצוע העבירות, למשל ביצוען באופן שיטתי, בהיקף נרחב, תוך התארגנותם של מספר עבריינים, תוך שימוש באמצעים מתוחכמים וכיו"ב נסיבות לחומרא, אשר כאמור לטעמנו אינן מתקיימות בסיטואציה המתוארת במאמר זה.

תגובות הגולשים - 0 תגובות

הוספת תגובה

שם:
נושא:
תוכן: